top of page

ממשבר למשמעות - סיפור אישי

"אומץ הוא התנגדות לפחד, שליטה בפחד ולא חוסר בו" מרק טווין


הייתי תלמידה די בינונית בביה"ס היסודי בשנות ה-60 והורי שהיו עסוקים בהישרדות ופרנסה לא יכלו להיות לי לעזר בלימודים. בכיתה ח' נערך מבחן סקר שקבע מי לתיכון העיוני ומי למקצועי. בתוכי גמלה החלטה שאם אצליח במבחן הסקר, אבקש מהורי שירשמו אותי לתיכון עיוני. באותה שנה הלכו והצטברו בתיבת הדואר פרוספקטים ופרסומים צבעוניים ומושכים במראה ובתוכן

של בתי ספר מכל קשת המקצועות, מגובים בהצעות להכשרה מקצועית ועיונית חלקית ומלאה, במסלול של 3 או 4 שנים כהבטחה לעתיד טוב, במקצוע המבטיח עבודה בטוחה וקבועה עם סיום הלימודים. למרות שהצלחתי במבחן הסקר, אבי החליט עבורי שהמשך לימודיי יהיה בבית ספר מקצועי,

מבלי להשאיר לי את אפשרות הבחירה.

במבט לאחור אני משערת שהמקור לקביעה הנחרצת שלו היו מספר סיבות: האחת האמונה שבת צריכה לרכוש מקצוע מוגדר ולא איזה לימודים עיוניים שמבחינתו אין מה לעשות איתם ובמה אעבוד כשאסיים אותם. הסיבה השניה היא כי יתכן והוא לא ממש האמין ביכולותיי הלימודיות או דאג שמא אנחל כישלון בתיכון עיוני. הורי החליטו לבדוק את המסוגלות הלימודית שלי באבחון פסיכוטכני שהוצע למי שביקש כיעוץ להמשך המסלול הלימודי וספרו לי שהמאבחן המליץ על בית ספר מקצועי תוך שהוא מביע ספק בהצלחתי בתיכון העיוני. הבחנה זו תאמה וחיזקה את התפיסה של הורי. עם תשובה כזו היה עלי נערה בת 14 להתמודד. זה היה משבר. מול אווירת חוסר הביטחון שנוצרה בבית, דמיינתי את התיכון העיוני כמקום יוקרתי לימודית וחברתית. העובדה שהצלחתי בסקר היוותה ראיה למסוגלות שלי כי אני ראויה להתקבל לתיכון, ללמוד ולהצליח. לא אכחיש ואומר, שיחד עם זאת התגנבו לליבי ספקות וחוסר ביטחון ביכולותיי, בעתיד המקצועי וכל זאת בנוסף לחוסר התמיכה של הורי לנושא. בתוכי שמעתי קול אחר. לצאת נגד הפחד מכישלון, נגד חוסר התמיכה, נגד האמונה שלהם ובאומץ רב בעד עצמי. ואני נערה בת 14 כעסתי, השתוללתי בבית, יצרתי ניתוק תקשורתי, קמתי באומץ מול אבי (די פחדתי ממנו) בלי תכנון מוקדם והצהרתי בנחישות "זה או תיכון עיוני או שאני יוצאת לעבוד". היום בהסתכלות לאחור, אני לא יודעת מאיפה היו בתוכי כוחות ומשאבי נפש גדולים של זיהוי רצונות והשגתם. ההורים שלי הציבו לי אתגר שחשפו את הכוחות ותעצומות הנפש שלי, לשאוף ולהגיע רחוק וגבוה

הרבה יותר ממה שהם האמינו. השגתי את מה שרציתי. הלכתי ללמוד בתיכון עיוני והמשכתי ללימודים אקדמאיים. התאהבתי בהוראה, בלימודים, בחינוך. הייתי מורה ומנהלת בית ספר עד הפרישה. המשבר שחווייתי כילדה, הביא אותי לצמיחה . צ׳רצ׳יל אמר: ״לעולם אל תבזבז משבר טוב״ זה נשמע אולי קלישאתי, אבל אני באמת מאמינה בזה. את התובנה הזו אני מביאה למרחב האימון האישי להתפתחות. להתבוננות מנקודת מבט חדשה. בתקופה האחרונה, כמעט כולנו חווינו משברים, השנה האחרונה ערערה את המציאות שלנו, את החיים להם היינו רגילים אצל חלקנו יותר ואצל חלקנו פחות, אבל כמעט ולא היה מישהו שלא חווה משבר מסוג אחד או יותר. לכל משבר שאנו חווים יש משמעות. משמעות שיש בה התפתחות אישית והשפעה על חיינו. אנחנו יכולים ללמוד מהמשבר על עצמנו ולקחת את השיעור הזה איתנו לחיים ולהביא אותם לשיאים ומקומות אחרים. *בתמונה אני בת 15 במחנה קיץ בקיבוץ אחרי קטיף ענבים, עם חיוך מרדני. #יעוץואימוןרוחניומעשי



36 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page