התמודדות עם מצבי אי וודאות
"מה שיהיה יהיה"...
"אני לא יכולה לשלוט בכל ובוודאי לא בדברים, שאין לי גישה אליהם ואינם באחריותי בכוחי ובשליטתי".
"במילים אלו פתחה את השיחה במפגש האימון .
למה את מתכוונת? שאלתי אותה.
"כשאני רוצה לקבוע תור, או לקבל מסמך, אין ביכולתי לקבל את מה שאני רוצה בזמן ובקצב שלי, שהוא היום, אתמול או לפחות מיד או ברגע זה".
מה את מרגישה אז? שאלתי אותה
" אני עצבנית, לחוצה,. אני מרוכזת רק בזה וממתינה".
"תלויה באחרים שיעשו בזמן שלהם, כשהם לא יודעים שבתוכי מתפרץ הר געש של דאגה".
ואילו מחשבות עוברות לך בראש? אני מבקשת לברר את המחשבות לאירוע.
את יכולה לפרט קצת?
"ישכחו ממני ומהבקשה שלי. אותם זה לא ממש מעניין, עוד לקוח פחות לקוח, כרגע, אני עוד כאב ראש עם העניין שלי, במיוחד כשאני גם רוצה שיטפלו בי דחוף."
"מישהו שם למעלה בודק את הסבלנות שלי".
מתחת לשיעור בסבלנות שזה לדעתה מייצג האירוע,
מסתתר קושי להתנהל במצבי אי וודאות, חוסר אמון באנשים ויותר מזה חוסר אמון בעצמה.
אני מבקשת שתנסה להיזכר בעוד תמונות של אירועים שכך הרגישה, חשבה והתנהלה והיא מגלה שזה דפוס שחוזר על עצמו.
אנחנו מבררות אמונות שיצרו את הדפוס הזה.
מתברר, כי בילדותה ובבגרותה ההורים לא סמכו עליה וגם כשהבטיחו לה היו דברים לא שקיימו.
והנה גם כיום היא מתנהלת מול אותו דפוס המעורר רגשות ומחשבות טורדניות של חוסר אונים,
דאגה, קושי בקבלת החלטות והתנהלות מאוזנת בחיים.
ובכל זאת, בכל דפוס יהיה שלילי ככל שיהיה, אפשר לגלות ניצוץ חיובי עבור האדם המתנהל על פיו.
הניצוץ שגילינו הוא שהיא רוצה שיתייחסו אליה ולצרכים שלה, שימלאו את החלל של החוסר.
בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיות במצב של אי וודאות, מכאן שגמישות, יצירתיות מחשבתית והתנהגותית בהתאמה למצב הקיים יסייעו להביא למצב של וודאות.
מכאן המשכנו לעבוד על בניית חוסן רגשי ומחשבתי, כשאנו מגלות את החוזקות והיכולות שלה ומשתמשות בהן כאבני בניין למילוי החסר שהיא מרגישה כלפי עצמה, ולחיזוק השלמות העצמית והאמון שלה בעצמה.
התבוננו על העובדות, מנקודת מבט חדשה בפרופורציה של - לא "הכל חיים ומוות" לא "הכל או לא כלום". לא כולם נוהגים כלפיה כפי שנהגו הוריה. גם תמונות כאלו היא העלתה בזיכרונה, שהציגו אמון באחרים. הרי תורים נקבעים כל הזמן. כבר קבעה תורים בעבר אין סיבה שזה לא יקרה שוב.
על הפעולות שתעשה כשהיא חשה תחושת אי וודאות היא מספרת בסוף התהליך:
1. להודות על הסיטואציה שבאה לפתחה ועזרה לה לזהות את הדפוס, שגורם לה סבל והסכמה לשנות.
2. לעסוק בדברים אחרים שיש לה שליטה בהם בזמן ההמתנה למה שצריך להגיע כאמצעי לפיתוח סבלנות.
3. להתבונן על הסיטואציה דרך משקפיים חדשים שאינם "הכל או לא כלום".
4. להיות פחות חשדנית דרך ראיית הטוב, להאמין ולסמוך שכל דבר בא בעיתו.
5. להיות במודעות נוכחת למחשבות ולדיבור הפנימי שאינם משקפים את המציאות בהכרח.
6. לבחור במחשבות בדרך לפיתוח גמישות מחשבתית ורגשית.
7. להשתמש במילים טובות כעוגנים וגשר מאי וודאות לאי של וודאות.
וכך היא מסכמת את האירוע:
"מקווה, שכלי הקבלה שלי יבנה.... ואדע איך זה מרגיש כשסומכים על מישהו אחר כשאני בחוסר וודאות, אני תמיד יכולה לנסות שוב, להתקשר ולבדוק אם התפנה תור, ואולי דווקא "אתאכזב לטובה" ובעקבות האמונה בטוב, מישהו באמת יבטל את התור וזה בדיוק יהיה העיתוי המתאים, נחייה ונראה...
תקלילי/ אירית פרידנזון
תקלילי,
בתוכי אני שומעת קול
תקלילי,
זה לא "הכל או לא כלום"
תקלילי, יש אינספור אפשרויות
עליהן את סוגרת את הדלתות
אפשרי להן להיכנס ברווחים שבין המחשבות
אווררי,
פתחי חלונות
למה שמעבר לתבניות המגבילות,
לאנרגיה שתנוע
תדייק
ותחבר
למה שמפתח
למה שמקדם.