האימון במשחק תפקידים של שלוש שאלות, שלוש תובנות ומסר אחד
לעיתים צפים בתוכנו רגשות לא נעימים מול חבר/ה הורה, אח/ות או סמכות.
הדבר קורה, למשל כשאנחנו מבקשים מהם משהו ולא מקבלים תשובה בקצב ובזמן שציפינו.
אנחנו מרגישים אכזבה במיוחד לאור העובדה, שאנחנו לרוב זמינים ומגיבים במהירות לפניות שלהם. אנחנו מרגישים שלא סופרים אותנו, שקופים, לא בסדר העדיפויות, ולא נחשבים.
משהו מהביטחון והדימוי העצמי מתערער אנחנו מאוכזבים ונעלבים.
העלבון הוא רגש מתוחכם המנהל אותנו כך שהוא מצרף אליו עוד כמה מחשבות ופרשנויות.
זה מה שקרה לי וזה מה שעשיתי:
רגע לפני שהרגשות יתפשטו בתוכי ויתפסו מקום – שמתי מולם בדמיון ובדיבור - תמרור עצור!
הושבתי את עצמי המאמנת בכיסא המתאמנת למשחק תפקידים קצר של אימון אישי
ועניתי בכתב על השאלות:
מהן עובדות האירוע?
אילו מחשבות ורגשות עלו בי כתגובה לאירוע?
מהו הצורך האמיתי שלי שלא התממש ובא לביטוי בתגובה שלי?
תובנות:
זיהיתי שהצורך שלי הוא: לקבל תשומת לב והתייחסות כמו שאני נותנת.
הצורך שלי תלוי באחרים ואני לא יכולה לשנות אותם כדי שיענו על צרכי.
לחברתי יש צרכים משלה יתכן והיא עמוסה עכשיו ובזמנה הפנוי בוודאי תתייחס לבקשתי.
עלי ליצור שינוי בעצמי, לפתח סבלנות וסובלנות לצרכים שלי ולהתחשב בצרכי האחרים.
מסר:
מה אפשר ללמוד מהתגובות שלנו?
בכל תגובה שלנו יש מסר של צורך לא ממומש בתוכנו. מין זעקה פנימית לחסר שרוצה להתמלא.
זה יכול להיות חוסר אהבה עצמית, חוסר ביטחון, רצון בהכרה ועוד.
אם החסר תלוי באחרים שימלאו אותו, כדאי לבחון במה עלינו להשתנות.
הסיטואציה והאנשים הבאים לפתחנו הם שליחים המאתגרים אותנו לעשות שינוי.
השלב הראשון הוא: להיות במודעות לרגשות ולמחשבות המציפים אותנו כשאנחנו כועסים, נעלבים, מתעצבנים, מאשימים, לנשום, לעצור! לענות על השאלות: עובדות-פרשנות-תגובה כצורך.
בשלב השני נזהה את הצורך החסר, זה שדרך התגובה שלנו אנו מביעים אותו.
בשלב השלישי נוכל לבחור למלא את החסר דרך שינוי האמונות, המחשבות, התגובה ואופן ההתנהלות שלנו בחיים.
אפשר לבד באימון עצמי, ואפשר עם ליווי.