בעקבות התחקיר שפורסם בחדשות, על השאיפה לשלמות ומושלמות של צעירי דרום קוריאה וההשפעות
הנפשיות שלהם, דווקא שמחתי לגלות שאני לא מושלמת. זה קרה בסדנת יצירה שהשתתפתי בה להעשרה מקצועית כמאמנת. במהלך הסדנה קלטתי את עצמי אומרת משפטים עם נימה של ביקורת עצמית כמו
ש"אני לא כל כך מוכשרת בעיצוב", "לא טובה בלשרטט קו ישר" , אני לא מספיק ככה...ולא ככה... כאילו אני עומדת באודישן קבלה לפקולטה לאמנות היוקרתית בעולם.
כנראה ששכחתי באותם הרגעים למה בחרתי בכלל להשתתף בסדנה הזו - הנושא סיקרן אותי וחשבתי שאקבל בה כלים נוספים כמאמנת שאוכל ליישם במפגשים עם המתאמנות שלי, ועל הדרך איהנה קצת ואבוא לידי ביטוי בדרך נוספת.
שאלתי את עצמי – מה הולך כאן? מאיפה הביקורתיות הזו באה? ולמה?
ואז קלטתי... מההשוואה למשתתפות האחרות בסדנה, שאולי מנוסות יותר ממני בטכניקות כאלה ואחרות, או באמת מוכשרות יותר בתחום האמנותי.
אך האם זה משנה?
לא באמת, הרי היצירה שלנו משקפת את הפנימיות האישית שלנו יותר מכל טכניקה מוכתבת, כמו שאפשר לראות ביצירות של אמנות מודרנית של התזת צבע על דף או פסל בעל צורה שאין לו שם. האם הקוים שם ישרים? הפסל באמת דומה לסוס או לעץ? לא. זה לא משנה כי, העיקר הוא בכלל הביטוי העצמי הפנימי האותנטי. וההנאה מתהליך היצירה.
זו הייתה תובנה נפלאה שאני שמחה לשתף אתכן. היא שחררה אותי באותו הרגע מהביקורת העצמית ואיתה גם התפוגג מחסום היצירה וכמו גיליתי עצמי מחדש באותה הסדנה. איזה כיף היה...
אז לסיכום... גיליתי שאני לא מושלמת כציירת, יש מוכשרות ממני ואני גם די יוצאת מהקווים...אבל בו בזמן שלמה יותר עם עצמי ולכן גם עם היצירה שלי - וזה העיקר.