המסע היחיד הוא זה שבתוכנו" (ראינר מריה רילק)
את "בורחת" כמעט כל חודשיים לחו"ל, ללונדון, פריז, איטליה, לאילת או לצפון לא חשוב לאן,
העיקר לברוח מכאן ומעכשיו, לא להיות פה לא להיות כאן.
ועכשיו, בגלל הקורונה את תקועה!
את בורחת מעצמך, ממך, מה"שדים" שהדחקת.
קשה לך להתמודד עם זיכרונות, מחשבות מטרידות, דאגות, לחץ מהעבודה וציפיות.
זה מציק, ולא נותן לך מנוחה.
קשה לך להרגיש כאב, תסכול או חולשה.
את חייבת לצאת למקום אחר, להסתובב, לעשות קניות בקניונים ובשווקים.
לפעמים את מתנחמת מול הטלוויזיה והמקרר, מחסלת חטיפים.
כשאת חוזרת הביתה לשגרה, את באופוריה זמנית עד, ששוב כואב לך הראש, קשה לך לישון,
מצב הרוח משתנה ואת מחפשת יעד אחר לפרוק את הכאב.
ההתעלמות האקטיבית מהרגשות והתמודדות איתם קוראת לברוח,
לחפש גירויים אחרים שיסיטו את המחשבה והרגש מאלה הקיימים.
ההתעלמות הפסיבית מביאה לדכדוך של חוסר ושל אין, של היעדר רצון, תשוקה, עשייה וחוסר שמחה.
אז מה עושים?
בורחים.
פנימה.
אל תוך האני,
אל תוך העצמי,
המסע הוא פנימי.
הנופים נמצאים בתוכך...
הרי געש איטלקיים,
גשם לונדוני,
שמש אילתית,
שיק פריזאי,
שוק ויריד,
קונים ומוכרים וחפצים מיותרים שסתם תופסים מקום, דברים משומשים שצריך לזרוק.
הגיע הזמן לזהות, להודות, ו...לשחרר.